האם את.ה פרפקציוניסט.ית? ועד כמה?

דאגה מאפשרות לטעויות היא הממד היותר דומיננטי ברמת הפרפקציוניזם שלך, ובסגנון זה זה ציונך הוא {result #1 points} מתוך 16.

מי שחזק בממד זה (כלומר קרוב יותר ל-16 מאשר ל-0) משתדל ככל יכולתו להימנע מטעויות, והוא משקיע מאמץ רב בכיוון זה. למשל, הוא עשוי לקרוא עבודות שהוא עומד להגיש או פוסטים שהוא כותב ולבדוק כל נתון על מנת להבטיח שלא נפלה טעות כלשהי. הוא עשוי לקרוא הוראות באופן יסודי, ואפילו יותר מפעם אחת, כדי לא לטעות בביצוע.

אין רע בהימנעות מטעויות, אך חשוב להבין שמי שגבוה בממד זה, די מושפע מחרדה. ההשקעה שלו מוּנַעת מחרדה, ומלווה במשאלה להפחית את הלחץ ולהירגע. אדם כזה עשוי להגיד לעצמו: אם רק אקרא עוד פעם את מה שכתבתי... אם רק אעבור שוב על ההנחיות.. וכו', כי אז אוכל להירגע ולהרגיש יותר בטוח.

הבעיה שבדיקת הטעויות עלולה להיות אינסופית. הרי בסופו של דבר, אי אפשר למנוע כל טעות, והניסיון לעשות זאת אינו מלווה בהנאה אלא בעיקר בניסיונות להירגע.

חשוב לבדוק איך את.ה בממד השני, של סטנדרטים אישיים. בממד זה ציונך הוא {result #2 points} מתוך 16.

אנשים שציונם בממד זה גבוה (כלומר ככל שמתקרבים לציון 16) פועלים לא רק מתוך רצון למנוע טעויות אלא גם משאיפה להישגים ולעמידה בסטנדרטים גבוהים. למשל, הם רוצים לא רק למנוע טעויות בעבודה שהם כותבים או בפרוייקט שהם עובדים עליו, אלא גם להעמיד פרוייקט זה בסטנדרטים גבוהים ולהצטיין. יתכן שחתירה זו למצויינות מלווה בהנאה ויתכן שהחוויה הבולטת יותר היא של לחץ. מעניין מהי החוויה המרכזית שלך בהקשר זה.

כמובן, אנשים שנמוכים בממד זה פחות שואפים להצטיינות ויותר להימנעות מטעויות וחרטות. מבחינתם, זה בסדר, למשל, לא להגיע להישגים יוצאי דופן בעבודה, אבל חשוב להם שלא יהיו פדיחות, ושאנשים או יעדים לא ייפגעו מטעויות שלהם.

סטנדרטים אישיים גבוהים הוא הממד היותר דומיננטי ברמת הפרפקציוניזם שלך, ובסגנון זה זה ציונך הוא {result #2 points} מתוך 16.

אנשים שגבוהים בממד זה (כלומר שציונם בו קרוב יותר ל-16 מאשר ל-0) משקיעים מאמץ בהגשמת סטנדרטים גבוהים בתחומים החשובים להם. ישנו הבדל משמעותי בין אנשים שמסתפקים בכך שעבודתם תהיה סבירה או טובה, לבין אלו שמתעקשים על עבודה מצוינת ועל סטנדרטים גבוהים במה שהם עושים, וציון גבוה בממד זה מרמז על סטנדרטים גבוהים במיוחד.

מעניין ממה נובעת השאיפה לעמידה בסטנדרטים גבוהים: האם מתחרותיות, כלומר מצורך להיות מעל אחרים? האם מצורך לעמוד בציפיותשל אחרים (למשל של ההורים, של החברה)? האם מתוך הנאה שאפשר לחוש כשעושים עבודה מצוינת? כדאי לברר שאלות אלו, מכיוון שמקור החתירה למצויינות מאוד משפיע על החוויה בדרך לתוצאה וגם על החוויה בסיום התהליך, כשמגיעים (או לא) ליעד. האם היא מלווה במתח רב? בהנאה? האם המבט מופנה פנימה (כשהסטנדרטים שלי הם מול עצמי) או החוצה (כשהסטנדרטים הם מה שאחרים משיגים, והצורך הוא לעשות יותר מהם)? האם יש לכם שליטה על היקף ההשקעה שלכם או שאתם מרגישים שזה "שולט בכם"? האם ההשקעה במצוינות כרוכה במחירים אישיים גבוהים? בוויתור על איכות מערכות יחסים ועל פנאי, או שאתם מרגישים שיש איזון בין תחומים שונים שחשובים לכם, ושאתם יכולים גם להניח לעשייה מדי פעם וליהנות ממגוון תחומי חיים?

שימ.י לב לציון שקיבלת בממד השני של דאגה באשר לטעויות. בממד זה ציונך הוא {result #1 points} מתוך 16.

אנשים שציונם בממד זה גבוה (כלומר ככל שהוא מתקרב ל-16) הם אנשים ששאיפתם לעבודה טובה מלווה בחשש ניכר מטעויות, וחשוב להם מאוד להימנע מטעויות.

אנשים שהם גבוהים גם בממד הסטנדרטים וגם בממד הדאגה מטעויות הם די (או מאוד) פרפקציוניסטיים, והשקעתם במשימות החשובות בעיניהם יכולה להיות מוגזמת, עם קושי להבחין בין עיקר לטפל כמו גם קושי לנוח ולחדש כוחות.

לעומת זאת אנשים שגבוהים בממד הסטנדרטים אך נמוכים בדאגה לטעויות, לרוב פחות אובססיביים בהתנהלותם, פחות לחוצים, ויותר מסוגלים ליהנות מהישגיהם גם אם בדרך נעשו שגיאות.